אף אחד לא אוהב לכעוס.
אף אחד מאיתנו לא ממש זקוק להסברים מדוע הכעס מזיק, אילו מחירים אנו עלולים לשלם על הכעס ולמה בעצם הכי כדאי ונכון לנו להימנע מהאירוע הזה מההתחלה.
ועדיין- זה כאן וזה חלק מהחיים שלנו.
אז אולי פשוט נשים דברים על השולחן:
שגרת חיים נורמטיבית של אדם, זוג או משפחה נורמליים- תכלול במוקדם או במאוחר מופעי כעס שונים.
ממילא, השאלה בהקשר הזה היא-מה עושים?
וכמו בהרבה מהדברים השליליים והפחות נעימים שנקלעים לדרכנו בחיים- רצוי שננצל זמני רגיעה כדי לחשוב כיצד להיערך לתגובה טובה בעת הצורך…
הדברים הבאים מכוונים בעיקר לא לאדם הכועס, אלא לצד השני.
מדוע? משום שיש להניח שאדם כעוס כנראה פחות פנוי לקבלת עצה ברגעים אלה, ואילו מי שנמצא בצד השני זקוק ואפילו ישמח לאיזו עצה בסיטואציה שנוצרה…
יותר מזה: יש תקווה שתגובה טובה של הצד השני תעזור לאדם הכועס לפתור איזה משהו שכנראה לא הצליח לפתור בעצמו.
ואז הרווח משולש: לא יצרנו כדור שלג שימשיך להתגלגל, מנענו מהצד השני להיפגע, ואולי אפילו הצלחנו לעזור לאדם הכועס להתמודד עם הכעס של עצמו.
אז מה העצה?
ובכן, כעס הוא רגש מסתיר.
מאחורי הכעס חבוי רגש עמוק יותר, משמעותי יותר ואמתי יותר.
אלא שהרגש החבוי הזה עמוק ורגיש עד לכדי כך שקשה לעמוד מולו ולבטא אותו.
ובמקום להציף את הרגש המקורי עצמו- צף הכעס.
העקרון הוא כזה:
לרוב, כעס יבוא מרגש של פגיעה, כאב או תסכול. יש בעולם אינסוף דברים שעלולים להביא אותנו לכל אחד מהרגשות הללו- החל מתוכניות שלא מתממשות כפי שרצינו, דרך איזו אמירה לא לעניין שנאמרה בסביבתנו, וכלה בהצטברות של בקורת עצמית שלנו על עצמנו שמייצרת בנו תסכול פנימי..
כך או כך, טבעם של רוב בני האדם לכל אחד מהנ"ל עשוי להוביל אותו לכעס.
נתעכב רגע על הנקודה הזו.
כאן יש צרה כפולה: כי גם הצד המקבל/החוטף נפגע, נכנס לרתיעה, מגננה ולא פנוי לקבל את הדברים. אבל לא פחות מכך- האדם הכועס לא מבטא את הרגש האמתי שלו, וייתכן שהוא עצמו אפילו לא מודע אליו.
וכל זה הוא מתכון ל-לא-פחות-מטרגדיה:
כעס באוויר, רגשות פגועים, אנשים קרובים נסגרים ומתרחקים זה מזה, והנקודה העיקרית שעומדת מאחורי כל האירוע הזה- בכלל לא עלתה ולא קיבלה ביטוי.
כאן תגובה טובה של האדם המקבל יכולה להפוך את כל הסיטואציה ולקחת אותה לכיוון אחר לגמרי.
נאמר את האמת: התגובה הטבעית היא להיפגע, להתכנס ואולי גם לחשוב מה לענות ולהסביר למה כל מה שנאמר לי עכשיו פשוט לא נכון ולא הוגן. אמת. וזו בוודאי תגובה לגיטימית.
אבל אם נרצה לנסות לפתוח אופק אחר-
ננסה להיות מודעים לכך שהכעס הזה מסתיר רגש עמוק יותר.
ננסה להקשיב דרך הרגש הגלוי לרגש הכאוב, הפגוע או המתוסכל הסמוי.
נכיר בכך שבאמת האדם שמולנו לא מעוניין בכעס, אלא במה שנמצא מעבר לכעס.
ברגע שנעשה את זה- משהו ישתחרר.
ככל שנשכיל לזהות את הרגש-שמאחורי-הרגש, משהו ישתנה.
הצד הנתקף כבר לא כל כך ירגיש נתקף, והצד התוקף "ישנה קידומת" מ'כועס' ל-'כואב', 'חסר' ואולי אפילו 'נזקק'.
וזה נורא פשוט. כי כולנו נבראנו בצלם.
כי בשורש, כולנו נשמות יקרות שמחפשות רק טוב.
ובעומק, כולנו רק מחפשים שייכות.
לכן באמת- אין מישהו שמעוניין בכעס, אף אחד לא מחפש לפגוע. ובטח שאף אחד לא מעוניין להוציא כל כך הרבה אנרגיה שלילית ולא לקבל מזה כלום.
אבל בהחלט קשה לנו לעמוד מול האמת: שיש רגעים בהם אנו כואבים, חסרים ומתוסכלים. ולכן, במקום להכיר ולהודות בכך, ולבטא את הרגש האמתי ולבקש תמיכה והכלה- אנו נוטים לכעס, האופציה הפשוטה והנגישה יותר.
אבל זה לא זה. זה לא אנחנו ולא מה שאנו צריכים. וזה בטח לא מה שאנו רוצים להטיל על האנשים היקרים והטובים שנמצאים בסביבתנו.
אז בינתיים, עד שנפתח את היכולת לנקות את הכעס ובמקומו לבקש אמפתיה, הבנה והכלה- אני פונה לצד השני, המקבל, ומציע:
נסו להקשיב לרגש הסמוי.
נסו לזהות את הצורך שמאחורי הקצף.
אם לא ניסיתם- הכל טוב.
אבל אם ניסיתם- נסו לראות אם משהו משתנה אצלכם, בתגובה שלכם, ביכולת שלכם לשאת את הסיטואציה.
ואם עשיתם עבודה טובה באמת- אולי אפילו תראו משהו זז ביקירכם הכעוס..
עצה לסיום:
גם אם אתם מנסים לזהות את הרגש החבוי- אני ממליץ להשאיר את זה בינכם לבין עצמכם, ולא לומר בפה מלא "אני רואה שאתה כאוב, מתוסכל וחסר…".
לא בטוח שזה יתן את האפקט המבוקש…
אבל כשאתם תחזיקו בלבכם את התובנה הזו, יש כבר אפשרות לאופק אחר.
ובבא העת, תוכלו למצוא את ההזדמנות המתאימה להתייחס לאותו רגש מוסתר.
בהצלחה!
(לעוד הרחבות רבות על נושא הכעס והמתנות שהוא יכול להביא עמו- אני ממליץ על הספר "נפלאות הכעס" של משה שרון)
