לרובנו יש בעיה יסודית. אנו מתמודדים אתה, אבל האתגר גדול. הקושי הוא שלרוב אנחנו אפילו לא מודעים להתמודדות ועוד יותר מכך- לא מודעים לבעיה. והבעיה פשוטה, ידועה ולגמרי לא חדשה: אנחנו לא אוהבים את עצמנו.
היכולת לאהוב היא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר בחיים שלנו. עבור נפש האדם- אהבה היא כמו חמצן עבור אורגניזם המבקש חיים. הטבע הראשון שלנו הוא לאהוב ולהאמין (כמו שאפשר לראות אצל ילדים קטנים, שפשוט מאמינים למה שאומרים להם, מתוך איזה אמון עמוק שטבוע בהם).
לא בכדי, התורה מצווה אותנו לאהוב אחד את השני: "ואהבת לרעך כמוך"- ציווי שנהפך לשיר, לסיסמא ולסמל בעולם היהודי. אולם ממש בהקשר הזה, ה"פלא יועץ" עומד על האתגר שלנו (תחת הערך 'אהבת עצמו'):
"יש רעה חולה, רעת היצר הרע (כוונתו לחוסר אהבה עצמית-א.א) שאוחז שמורות עיניים ועושה את האדם שיהא כחולה וכשיכור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו וגורם רעה לעצמו, מנפש עד בשר יכלה, באופן שאין שום שונא בעולם שיוכל להרע לו כמעשהו ממנו. וזה שטות גדול! ובאמת אמרו 'אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות'- שמי שהוא שוטה לפעמים יביאהו שטותו להיות מאבד עצמו לדעת רחמנא ליצלן. ומי שיש לו מוח בקדקדו יתן אל לבו שראוי לאדם לאהוב את עצמו גופו ונשמתו אליו יאסוף שכר טוב בעמלו שתתענג בדשן נפשו ואף בשרו ישכון לבטח".
ה"פלא יועץ" מכיר באותו קושי בסיסי ביכולת לאהוב את עצמנו, ומתריע על כך. בהמשך דבריו מעיר הערה יפה: מכיוון שאנו מצווים "ואהבת לרעך כמוך"- נמצא שאנו מצווים לפני כן לאהוב את עצמנו! שכן רק מתוך ההנחה הראשונה- המצווה לאהוב את עצמנו- באה התורה ומצווה אותנו לאהוב גם את רענו כמונו. נמצא שמצווה על כל יהודי לאהוב את עצמו!
אלא שכאן נשאלת השאלה: איך? אם באמת כולנו 'מאותגרי-אהבה-עצמית' ברמה כזו או אחרת, מה אפשר לעשות כדי לקדם אותנו בעניין? על סמך מה נבסס את אותה אהבה עצמית לעצמנו?
בואו נחשוב מה האופציות שעומדות לרשותנו: אהבה עצמית על-סמך ההישגים שרשמתי? על-סמך החזות החיצונית שלי? על-סמך המעמד החברתי\מקצועי שלי? כל אלה בהחלט יכולים להוות מקורות, ושווה לדעת איך לדלות מבארות אלו בעת שאנו נזקקים להן. אבל כשאנחנו מחפשים בסיס שעליו נשתית ונבסס את האהבה שלנו לעצמנו, כנראה שנחפש משהו קצת יותר יציב ועמוק. כי כל הרשימה הנ"ל יושבת על המעטפת החיצונית של החיים. ממילא, כל הכלול בה נתון לשיפוט ולדיון ('בעצם ההישג הזה לא כזה נוצץ', 'ביחס למה שתכננתי לעצמי זה בכלל לא כזה וואו' או בכלל 'ביחס למה שx השיג- מה שאני השגתי הוא באמת לא משהו להתהדר בו…'- וכיוצא באלו מחשבות מגבילות ומקטינות), ובטח שחזות חיצונית או חברתית-מקצועית נתונים להשפעות ולתמורות הזמן, המקום והגיל. כך שכל אהבות אלו לגמרי נופלות בקטגוריית "אהבה התלויה בדבר- בטל דבר, בטלה אהבה" (פרקי אבות).
נדמה לי שכאן הקלף החזק ביותר נמצא, באופן מפתיע, ממש קרוב להישג ידינו, בפרק א' מספר בראשית: אהבה עצמית על בסיס צלם הא-לקים שבנו. "וַיִּבְרָא אֱ-לֹקים אֶת־הָֽאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹקים בָּרָא אֹתוֹ"- הזהות האמתית, המקורית והשורשית ביותר שלנו היא לא אחרת מאשר צלם א-לקים. זה מי שאנחנו! והצלם הא-לוקי מאיר וקורן את כל מרחבי האישיות שלנו, וצובע אותו בצבעיו המדהימים. הצלם הזה הוא המקור לרצונות שלנו- להתקדם, לקדם, לפתח, להתפתח, ובטח שזה המקור לרצון להיטיב, להעניק לתת מעצמנו… כל אלו רסיסים וגילויים של אותו אור א-לקי עצום שמאיר בתוכנו, והוא שורש האישיות שלנו. הנה לנו בסיס יציב ואיתן עליו מומלץ לכל אחד לבסס אהבה ואמון עמוקים- לעצמנו.
אלא שגם כאן- חלקנו עשויים להיתקל בקושי. 'אני לא שומע את זה', 'אני לא רואה את זה', 'לא חש את אותו צלם מאיר בנשמתי…', 'אני לא שם…". גם קיים, גם מצוי. מה עושים עכשיו? במקרה כזה, יכול להיות שצריך להצית את הסטרטר מחדש, ולחדש בקרבנו את עצם האמון באותו אוצר יקר ואינסופי שפועם עמוק בפנים ומזין את כל המערכות.
הרב קוק עסק הרבה בסוגיא הזו, וייחד לה מערכת שלימה בשם "העצמיות והמלחמה הפנימית". בין היתר כותב הרב את הדברים הבאים (בפרק הנקרא 'הגדולה הפנימית וחשבון הנפש'):
"כמה טובה מונעים בידיים- מפני שפלות הדעה שבאנשים, אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם, בגדולת נשמתם".
בדומה לפלא יועץ- הרב קוק מבכה מרה על העושק הנוראי שאנשים עושקים את עצמם בכך שאוחזים בקטנות הדעת, ואינם מכירים ואינם מאמינים בעצמם ובגדולת נשמתם. וקובע הרב:
"לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות שעליהם האושר הנשמתי בנוי, כי אם גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה".
כל המעטפת החיצונית של החיים- הסביבה, המעשים, ההישגים- כל אלו אינם היסודות שעליהם האושר הפנימי שלנו מבוסס. במקומם- ההכרה בגודל הנפש שלנו, היכולת שלנו לעמול על תיקון המידות ולטהר את עצמנו בטהרה נפשית-פנימית, שנוכל לסגל לעצמנו נפש טהורה שתבקש בקשות טהורות, והתעוזה שלנו לרצות, לכסוף, לחלום, לדמיין- אלו הם מקורות ההזנה של הנפש. ממילא גם מקורות האושר והשמחה הפנימית: איזה אושר אדיר זה לעמוד רגע ולהכיר בעוצמה, ביופי ובחן שנובעים מבפנים מנביעה פנימית בלתי פוסקת. כאלה אנחנו, זה הספור האמתי שלנו. וחותם הרב:
"הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת".
האורות הפנימיים, הכוחות והתעצומות הפנימיות- הן מקור ושורש הזהות שלנו, והם אלו שבכוחם לעצב מחדש את הסיפור החיצון ולעורר את כל הסביבה להגיב ולהכיר בכך. "הסביבה נכנעת אל מול זה"- כך מבטיח הרב, וכך החיים מוכיחים בפועל, כפי שכל מי שהתנסה בכך יוכל להעיד.
כל הדברים הללו הם חומר גלם שאפשר לעבוד אתו- על ביסוס אמון עמוק ושורשי בעצמנו, אמון ביכולות שלנו, אמון בחיים, אמון בשליחות האדירה שניתנה לנו ושלשמה קיבלנו את הכוחות הנפלאים הללו. הכרה בכל האוצר הגדול הזה ואמון שמתבסס על התודעה הזו מהווים הזנה ממשית, אמתית לנפש, לשמחת החיים, לאושר הפנימי ולאהבה העצמית שלה כולנו כה זקוקים.
