הרבה פעמים אנו מתעצבנים ונפגעים מדברים שקורים לנו. דברים גדולים ומשמעותיים, ועם יד על הלב- גם מזוטות ושטויות. מה לעשות, לפעמים גם אנחנו נמצאים שם…
אם נשים לב, לרוב לא האירוע עצמו נוגע לנו בעצב הרגיש ומפעיל אותנו, אלא האופן בו אנו קוראים את הסיטואציה.
למשל: ילד חוזר מהסניף שעה אחרי שקבעו אתו, גבר חוזר מקניות עם מוצר לא רצוי (מבחינתה של אשתו), סייעת מגיעה לגנים בשעה 7:32 ומעכבת אותך בדקות הלחוצות של הבוקר.
כל אחד מהאירועים הללו עלולים לגרור תגובה רגשית טעונה מצדנו.
אבל אילו היינו יודעים שהילד מאחר בגלל שהוא נשאר אחרון כדי לנקות אחרי החברים שלא ניקו, והגבר קנה את המוצר אחרי לבטים גדולים ולבסוף החליט לקנות את המוצר כדי למנוע עגמת נפש של אשתו "ומקסימום נספוג את ההוצאה", והסייעת התעכבה בגלל שלתינוק שלה עלה החום ל39- אני מניח שאצל רובנו התגובה היתה משתנה דרמטית.
למה?
פשוט. כי האופן שבו קראנו את הסיטואציה השתנתה, ובמקום לפרש אותה באופן צר ושיפוטי- עברנו לפרשנות רכה, אמפתית ומיטיבה יותר.
על הנקודה הזו, ועל עומק העוצמה שטמונה בה, נכתב הרבה בספרות הטיפולית. אולם מסתבר ששוב היהדות היתה שם קודם 🙂 ראשית, משום שחז"ל הורו לנו כעקרון-בסיס: לעולם לתעדף, מבין שלל אפשרויות הפרשנות- את הפרשנות הטובה והמיטיבה. זאת כתולדה ישירה מאמון באדם, בנשמת א-לקים שמאירה וקורנת בעומק אישיותו, ומתוך אמון בחיים, שבעומקם אינם אלא גילוי של הטוב העליון, שמתגלה ברבבות אין-קץ מופעים, רובד לפנים מרובד. חכמה זו טמונה במאמר הקצר "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (פרקי אבות), ובפסוק השגור בפינו "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", "כל דעביד רחמנא- לטב עביד".
ולא זו בלבד. מתברר שאנו אף מברכים על כך ברכה- ברכת "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". המשמעות הפשוטה של הברכה היא הודיה לה' על כך שנתן לתרנגול את כושר ההבחנה בין אור לחושך ובזכות זאת האדם נהנה משעון מעורר מן-הטבע (משנ"ב, סי' מו ס"ק ד). אולם לפי האר"י הקדוש יש כאן עומק גדול ומשמעות נרחבת יותר. השכוי מבטא את מידת הגבורה שבלב: על הבוקר, כשאנו מתעוררים מחשכת הלילה, ברירת המחדל התודעתית שלנו היא מעין עצבנות וקטנות הדעת. בבחינת "אל תדברו אתי עד אחרי הקפה". המצב הזה נמשך עד שנכנסת בנו תודעה בוגרת ויציבה יותר, ואז אנו נפתחים לרוחב דעת, נעשים שקולים וגמישים יותר בתהליכי החשיבה שלנו וממילא מתרככים מבחינה רגשית, ואנו יכולים להגיב בצורה מווסתת יותר- מה שבדרך כלל יקרה באופן טבעי עם המשך זמן הערות שלנו.
את המצב הזה האר"י רואה בתור מעבר מ"מצב לילה", בו הלב נשלט בידי מידת הגבורה וממילא זו המידה הפעילה מבחינה תודעתית- ל"מצב יום" בו הראש והלב פתוחים ונינוחים וכל כושר השיפוט שלנו מתרכך ומתעדן, וממילא גם אופן ההתנהלות והתגובה מתעצב בהתאם. סוד המעבר הזה הוא "הבינה שניתנת לשכוי", דהיינו- היכולת לעלות לחשיבה גבוהה, ולהציע לעצמנו פרשנויות חדשות- מיטיבות, אופטימיות ושלמות יותר- היא זו שממתיקה את הגבורה, מוציאה אותנו מהקרירות והמרירות ומעבירה אותנו לפזה אחרת, של מתיקות ונעימות.
נדמה שהדברים נכונים לא רק על ציר הזמן. בכל פעם שאנו בקטנות הדעת, עצבים או פגיעות- אנו נמצאים במעין "מצב לילה". וכל פעם שאנו מצליחים להתעלות מהמקום הזה לחשיבה ותודעה נקיה, משוחררת וחיובית יותר- אנו עוברים ל"מצב יום". המעבר הזה הוא כה דרמטי, משפיע על חוויית החיים בצורה כל כך עמוקה, עד שיש לברך על כך- על "הבינה שנכנסה לשכוי", דהיינו- על התודעה החדשה (הבינה) שנכנסה ללב ופותחת אותו למרחבים חדשים, לפרשנויות חדשות וממילא מאפשר גם סט-רגשות חדש, עם אנרגיות אחרות לגמרי ממה שהסתובבנו עמם כשהיינו ב"מצב הלילה" שלנו…
אם הגענו לכאן רק אציין, ששיטת האר"י היא שניתן לברך "הנותן לשכוי בינה" כבר מחצות הלילה, כלומר- אור הבוקר עוד רחוק מאתנו, אבל נקודת המפנה כבר באה, השינוי התודעתי כבר מתרחש גם עוד לפני שנראה את השינוי המציאותי בשטח. מבחינת האר"י אפשר כבר לברך, אפשר כבר להודות ולקבל בברכה (תרתי משמע) את המציאות החדשה והמתחדשת- כי מכאן כבר הכל יתעצב מחדש, כי ברגע שנפתחנו לזווית מבט חדשה, הבינה כבר שולטת והיא תסלק את הגבורה הטמונה בלב ותחתיה כבר תביא חסד ואור, שזה בבחינת "יום", גם אם אנחנו מרגישים שאנו עוד באמצע הלילה- בעומק, הכל כבר השתנה.
אז אם אתם רוצים איזה משהו נחמד שימתיק לכם את הרגעים המרירים שאולי יצוצו במהלך היום, אני ממליץ על הממתק הזה :). נראה שהדברים נכונים לכל "מצבי הלילה" בחיינו, גם אלו שנופלים עלינו ב14:02 אחרי הגנים…
