אורו של משיח מתנוצץ בכל מוצאי שבת. משהו מהתכלית, מהמגמה הסופית, היעד שאליו הכל בסוף הולך אליו- נפתח ומאיר, נמצא באוויר- במוצאי שבת:
בשבת התעלינו מעולם המעשה, והתחברנו לחומר ממקום אחר, ממקום נקי מתחרות, משוחרר מהצורך הדוחק שנוכח יותר בימות השבוע, והתפנינו לאפשר לקומות אחרות שלנו לקבל ביטוי- קומת הרוח והנשמה, וכל מה שמעבר לצורך הקיומי-הישרדותי של היום יום מקבל פתאום מקום בשבת קודש. ההתעלות הזו באה לידי ביטוי בשיח עמוק יותר, בזמן איכות עם עצמנו, בטעינה מחודשת של המרחבים הזוגיים, המשפחתיים והקהילתיים.
וגם במרחבים נוספים- בשבת קודש האכילה היא כבר לא 'ארוחה' אלא סעודה: משהו שמבטא גישה אחרת לאוכל, שנובעת פחות מצורך, ויותר מעונג, מהיכולת לטעום טעם אחר בלחם, בשתי החלות שהן כנגד "לחם הפנים" במקדש- לחם שיש בו מאור פנים, קרבה וחום, ולא רק צורך קיומי של מענה לרעב. זו אנרגיה אחרת שאפשר לטעום בלחם ובאכילה.
ואפילו התפילה- בעוד שבמהלך השבוע הרבה מהתפילה מכוונת ומושקעת בבקשה על צרכי החיים השונים, מבריאות ופרנסה ועד לסיוע באתגרים שלפתחנו ובקשות סמויות יותר של מימוש עצמי ומציאת תכלית לחיים וכן הלאה- בשבת אנו עומדים בתפילה (4 תפילות!) ולא עוסקים בצרכים ובבקשות שלנו. אנו עומדים בתפילה לשם תפילה, מבקשים קשר לשם קשר, נהנים מעצם התקשורת ומדברים דיבורים עמוקים יותר- על הפלא של הבריאה, על הברית ועל השייכות העצמית שלנו לכל מה שמעבר לטבע ולמעשה בראשית. זה הטעם המיוחד שאפשר לטעום בתפילות של השבת.
אז אחרי שכל המרחבים שלנו עלו משגרת הבסיס שלהם לאנרגיה אחרת- מגיע מוצ"ש. ואמנם זה זמן שחלקנו אולי חווים איזה דכאון, עם טעם של 'בוא נאסוף את עצמנו לקראת המשימות של השבוע החדש'- המסורת היהודית מגלה לנו שאלו שעות מיוחדות מאוד. "אורו של משיח מתנוצץ" כלשונם של גדולי ישראל. אחרי שטעמנו את טעם התכלית של החיים במהלך השבת, כאן בתפר בין קודש לחול, כשאנו פונים מתוך הקודש לשוב למרחבי החולין שלנו- מתנוצץ משהו מהתכלית של כל הסיפור.
עוד בראשית הבריאה, אפילו לפני שנברא האור, התורה מתארת איך "רוח א-לקים מרחפת על פני המים", וקובעים חז"ל עם ההקשבה העמוקה שלהם: "זה רוחו של מלך המשיח". כלומר, הרוח שדחפה והניעה את כל תהליכי הבריאה, היא רוחו של המשיח, והיא אותה הרוח שממשיכה לדחוף את המציאות גם לאחר הבריאה, לכל אורך ההיסטוריה. זוהי מעין תנועת עומק שחורזת את הכל, את כל פיתולי המציאות, כל העליות והמורדות, כל ההתקדמויות והנסיגות, כל הגלויות והגאולות- הכל הכל הולך לשם, להופעת אורו של משיח, להופעת התכלית הגדולה.
ומהי אותה תכלית גדולה? מה המשמעות של 'אורו של משיח שמתנוצץ'- מבחינתנו? מסתבר שיש הרבה משמעויות. אבל אולי המשמעות הפשוטה היא: טעם של ערך עצמי. זה מצב בו לחיים יש טעם עצמי, וערך עצמי. ואנחנו שווים מעצם מי שאנחנו, לא בגלל שאנחנו טובים ומוצלחים. אלא פשוט כי מאיר בתוכנו אורו של משיח, אותה תכלית עצמית שלשמה הכל נברא וקיים- נוכח בי, בך, בנו, בחיים. אנו חשים את החפץ העמוק שיש לקב"ה בנו, בעצם קיומנו. ומהמקום הזה אנחנו יוצאים עכשיו מקדושת השבת וחוזרים לעולמות החולין שלנו, חוזרים למשרד, ללימודים, למרחב הציבורי. ליום יום. אבל ממקום אחר- ממקום שכבר חווה שיש לחיים ערך עצמי, ערך מקודש שהוא מעל ומעבר לערכים היחסיים שהיום-יום בדרך כלל מודד בהם.
האור הזה מסוגל ממש להזין אותנו- לעזור לנו להאמין בעצמנו, בערך שלנו ושל כל מה שאנו הולכים לעשות השבוע. כי יש חפץ א-לוקי עמוק בי, ובחיים האלה כולם יש טעם ועומק וערך. ממילא, בכל פעם שנפגוש איזה אתגר או קושי, בכל פעם שמשהו בהערכה העצמית שלי יתחיל להתערער- יש לנו משענת, יש לנו גב להישען עליו. ככל שנצליח להחזיק את הטעם הזה בפה- נוכל לחוש את אורו של משיח ממשיך להתנוצץ עלינו גם בהמשך השבוע, והוא ימשיך להאיר ולתת עומק ומשמעות למרחבי החיים גם בימות החול. שבוע טוב!
