תגידו אם הסיטואציה הבאה מוכרת לכם:
השעה 14:03. הגעתם לגן בדיוק בזמן (או בעצם טיפה אחרי, כרגיל..), אספתם את הילד בזרועות פתוחים ובפנים אוהבות, והתחלתם את הצעדה הביתה. בדרך הילד שואל אם הוא יכול לאכול עכשיו את הוופל שהוא קיבל היום. אתם משיבים בנחת ומסבירים שהכנתם את האוכל הכי בריא וטעים לארוחת צהריים, וש'אם תאכל הכל נרשה לך- טוב חמודי?' הילד לא כ"כ מרוצה מהעניין ועוד בטרם הגעתם לדלת הבית כבר מתחיל לרטון על חוסר הצדק. הרגשות לא משתפרים עם ההגעה לבית וככל שאתם מסבירים לו כמה זה לא מה שהוא באמת צריך עכשיו, ושבכלל אולי עדיף שיחכה עם זה לשבת- הוא הולך ומתחמם, מתפתל בכסא ומחמיץ פנים. בשלב מסוים שהוא קולט שאתם באמת רציניים עם הקטע הזה של לסרב לו, והוא מחליט להפגין את מורת-רוחו, דוחף את הפסטה הצידה, הצלחת פוגעת בכוס של אחותו, הכל נשפך, הכל רטוב, האחות המסכנה מייללת על זה שהשמלה החדשה שלה מלאה עכשיו במים-עם-קטשופ. אתם בתמורה קמים, מתחילים לתפעל את האירוע, שולחים מבט טעון לילד ואומרים לו שממש לא מגיע לו עכשיו שום וופל. בזה הרגע הילד נופל לקרקע, חובט ברצפה וברגלי הכסאות בכעס ובתסכול, תוך שהוא אשכרה בוכה דמעות על מר גורלו.
אם התופעה מוכרת לכם- אתם בחברה טובה. אם תתעצבנו בסיטואציה- כנראה שאתם עדיין בחברת יחסית טובה. אולם אם תרצו, דעו שאתם עדים לקצהו של קרחון גדול.
במאמר הקודם תיארתי דוגמאות שונות של תופעת ה"וימלוך-וימת" של שבעת מלכי אדום כפי שתואר בסוף פרשת וישלח- דוגמאות ברמת הרצון והתודעה שלנו (מחשבה ש'נולדת' ו'מתה' בתוכנו, יוזמה או שאיפה שעולה בנו, ובמבט כללי- תנועה גלובלית של אחיזה באמונה כלשהי, עד שזה מת ותחתיה קמה אמונה הפוכה). הנה לנו דוגמא נוספת למופע אפשרי ומצוי מאוד של התופעה- הפעם בהקשר רגשי: תגובה רגשית בלתי מווסתת, תגובה בלתי מתווכת מבחינה רציונלית-שכלית, דהיינו- ההיגיון לא פעל שם יותר מידי: הרגש צף, השתלט והניע את כל התגובה. ממילא אנו עדים לתגובה ילדותית שהולכת למקום של התפרקות טוטאלית, ועכשיו לך תנסה לאסוף את השברים…
כדי לראות את החוט החורז את כל התופעות הללו, ולהבין אותו לעומק- נצטרך ללכת אל המקור.
התופעות הללו שייכות לעולם "התהו". עולם התהו מתאפיין בכוחות חזקים מאוד, בעלי עוצמה פורצת גבולות ושאיפות ממש לגעת באינסוף. אולם המאפיין הבולט ואולי העיקרי של עולם התהו הוא- חוסר היכולת להכיר בכוח אחר ולשתף עמו פעולה, או בשתי מילים- "אנא אמלוך", כפי שהתופעה מכונה בזוהר הקדוש. מעין רצון לעלות על הבמה ולהופיע את האור העצום והנפלא שבי, לבד, כשהבמה רק שלי. במקום הזה- כל כח אחר ייתפס כאיום, כמתחרה וכמצמצם את הshow- שלי. ממילא, בעולם התהו אין הרבה חברים, אין בכלל חברות-אמת-עמוקה, זהו עולם של 'סולו'- עולם של כוכבי-על מנצנצים, שכל אחד מהכוחות הללו חושב על עצמו, מונע לטובת קידומו האישי. לא קשה להבין איך המאפיין הזה מוביל למאפיין נוסף של התהו: חוסר יציבות, חוסר רציפות. כי כמה כבר אפשר להחזיק מעמד על הבמה ככוכב-על מרשים ונוצץ? כשאנו שקועים בדפוסים הללו- גזרת "וימלוך-וימת" היא גורל בלתי נמנע…
נעצור כאן בינתיים. בע"ה בהמשך עוד נעסוק במאפייני עולם התהו השונים ובמסע לעבר עולם התיקון. בשלב זה רק נעיר: אם נשים לב- ספר בראשית רצוף במופעים של עולם התהו: ברמת האישים- קין, עשו וישמעאל, מעשה דינה בשכם, במובן מסוים- יוסף ואחיו ועוד. ובמבט רחב יותר- מצאנו דורות שלמים של תהו (דור המבול, דור הפלגה, סדום). אל מול נקודת המוצא הזו ניתנת התורה בספר שמות- כשאנו כבר לא יחידים או משפחה, אלא אומה, קשורים ומחוברים זה לזה בקשרי חיים- מקבלים ולומדים ביחד תורה שמלמדת אותנו את סודות התיקון של החיים. במובן הזה- המעבר בין החומשים מייצג מעין מעבר מעולם התהו הבראשיתי, לעבר עולם התיקון- עולם שיש בו עם, תורה וברית חיים הדדית.
בהקשר שלנו- ספר בראשית הולם ממש את ההתפתחות שלנו כבני אדם: נקודת המוצא שלנו בחיים היא- כילדים. מלאי אהבה עצמית, מסונוורים מהקסם של עצמנו, וקצת פחות בקטע של לשתף עם האחים ולקבל את המצב הזה שבאמת יש עוד אנשים בעולם… המסע שלנו מילדות לבגרות הוא, בעומקו המסע של כל אחד מאתנו מעולם התהו לעולם התיקון. מסע שכמעט בהגדרה מכיל תהליכי פירוק והרכבה. מה מטרת הפירוק וכיצד נבנה מחדש את עולם התיקון שלנו, ומה בכל זאת נרצה לקחת מעולמות התהו שלנו להמשך המסע בעולמות המתוקנים שנבנה? בע"ה בהמשך.
