"אני פשוט לא מבינה מה יש להם! לשבת במשך 90 דקות ולראות 22 גברים רצים אחרי כדור, וכשהם סוף סוף מגיעים אליו- הם בועטים בו ומרחיקים אותו מהם, ושוב רצים…?! פשוט טירוף". אלו הקולות שחלקנו שומעים כאשר אנו נמצאים בבית שבו הגברים מסתופפים בהתרגשות סביב המסך במהלכו של חצי-גמר ליגת האלופות או המונדיאל, והנשים יושבות ומתקשות להבין מה כל העניין…
צר לי, אמא או סבתא יקרה. באמת קשה להסביר. אבל יש שם איזה חשמל באוויר- המתח לקראת המשחק, השריקות של האוהדים, השחרור הגדול כשסוף סוף הקבוצה שלך מפקיעה שער… "אבל זה רק משחק"- מתעקשת סבתא, תוך כדי שהיא מייבשת את הכלים- "מה יצא לך מכל זה? וכל הבירה הזו לא טובה ללבלב שלך…".
***
מי לא מיושר? הגברים המרוגשים או הנשים המתמיהות? אז מעבר לפערי תרבות ותחומי העניין שיסודם בהבדלים מגדריים- יש כאן שאלה גדולה: הגברים חווים חוויה מרוממת, המתח שסביב המשחק נחווה אצלם כמתח שלהם-עצמם. הם לא רואים את המשחק- הם חיים אותו, ומתמזגים עם ה'אפס-אנד-דאונז' של כל תהפוכות המשחק. הנשים, מצד שני, צופות בגברים בטענה שהולכת ומתבססת בליבן: כן, הפעם הוא באמת השתגע…
עכשיו, כמה שהנשים לא תזדהינה עם העניין- יהיה זה עוול להפטיר לעצמן שהכל באמת רק שגעון. עוול- וגם שגיאה, ופספוס. כי לא, הגברים הללו אינם משוגעים בכל שאר היבטי החיים שלהם, ואין שום סיבה להעלות על הדעת שפתאום השתחררו הברגים… מנגד, כמה שהגברים נסחפים על כנפי תשואות הקהל, קשה להם להכחיש את הטענות הפשוטות כל כך של נשותיהן, שבאמת אין להם שום קשר או תועלת מהמשחק או לתוצאה שלו. אז באמת, מה כל החגיגה…?
כנראה, שכל אחד מן הצדדים אוחזים בחלק מן האמת. אותו חלק-של-אמת הוא זה שמאפשר לכל צד להתבצר ולבטוח בדעתו. ודווקא בגלל זה, שכל צד אוחז בחלק מן האמת- אבל רק בחלק ממנו- שני הצדדים צודקים. ומאותה הסיבה בדיוק יהיה קשה-עד-בלתי-אפשרי לשניהם להיפתח ולשמוע את הסיעה החולקת. אבל מה לעשות, שכנראה שהאמת נמצאת אי שם באמצע. נסביר.
טענת הנשים פשוטה: זה רק משחק, צאו מזה. המציאות, החיים, מה שבאמת משנה- לא נמצא שם. אם כן, מה באמת מחפשים הגברים? ובכן, מסתבר שיש שם משהו- קסם, עוצמה, וגם הפוגה משגרת החיים ומטלותיהם, ומעין התמסרות לחוויה עילאית- הן לאושר עילאי כשהקבוצה מנצחת, והן לאכזבה ומרירות עמוקים כשהיא מפסידה. בין כך ובין כך- הם מבטיחים לעצמם הצפה רגשית שלא נמצאת בשגרת חיי היומיום, שאליה מתלווה תחושת השתייכות- לקבוצה, לספורט..
***
אנחנו לא מבינים את חטא העגל. מה גרם למאות אלפי גברים (ולא נשים) לרקוד סביב עגל זהב? ובמיוחד כאשר יש בכך הפרה מפורשת לרצון ה' ולהוראותיו הברורות של משה רבנו?! הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג לתאר את התסכול הגדול שמשה חווה בירידה מההר: הנה הוא אוחז בידיו את האמת הברורה והטהורה, הבשורה הא-לקית עצמה, ובדרך למחנה הוא רואה את כולם רוקדים וחוגגים סביב השטות הכי כוזבת שיש… רק מהתסכול הוא כבר משליך את הלוחות, והאמת נשברת…
ושוב. גם כאן- לא במשוגעים עסקינן. ממש לא. אלא בעם שלם שצמא למשמעות, להצפה רגשית ולתחושת השתייכות למשהו גדול. בעצם, אם נקשיב טוב, חזרנו לכדורגל- אותן בקשות, אותם מניעים, ולמרבה הצער- אותה החמצה גדולה. לא, אין איסור עבודה זרה בצפייה בספורט. אבל אם נבחן את האנרגיות- אפשר לזהות מוטיבים דומים. ובאמת עובדי עבודה זרה גם כן אינם בהכרח טיפשים או הזויים. מאחורי מעשי הפולחן מסתתרת כמיהה עמוקה- לחיי רוח, לעוצמת חוויה, לשייכות ולהתמסרות למשהו שאפשר להיבלע אל תוכו…
מה מייצג עגל-הזהב? עגל הוא שור צעיר. שור- מהעוצמתיים שבבהמות, כולו משדר בטחון, כח, חיות וגבורה. השור הצעיר מבטא את בקשת הרעננות, הצעירות, הטריות ותעצומות החיים. כהשלמה לכך- הזהב. עוצמת ההון והעושר המנצנץ- כל אלה מבטאים את האחיזה החזקה בחיים הטובים, בהתבססות שמאחוריה התשוקה לעושר של חיים. במובן הזה עגל הזהב הוא המודל המייצג לכל מה שאנו כולנו- אוהדי כדורגל ונשים כאחד- מבקשים עמוק בלב.
***
אז מה הבעיה? איפה נקודת הכשל? פשוט מאוד. כמיהות החיים שעולים ופועמים בנו רחוקות מלהיות עבודה זרה. חס ושלום! להיפך. במקור- בקשות אלו הן קודש קדשים. בשורש, חבויה שם כמיהה לא-ל חי, לחיים שפתוחים אל האינסוף, לנתינה, לצמיחה ולהטבה אינסופית. בעומק- הבקשה הכלל אנושית הבלתי פוסקת לצמוח ולהתפתח עוד ועוד- היא הלבוש החיצון של הבקשה לחיות לפני ה', ולהתמסר בכל כוחותינו אל מקור החיים ולהתחדש מכך, ומשם לחזור אל החיים בכוחות מחודשים, להיטיב להם עוד ולצמוח מהם עוד, עד אינסוף…
ככה זה נראה מזווית המקור. אלו באמת כמיהות קדושות, שעולות ישר מתוך צלם-הא-לקים שחי ופועם בעורקים שלנו. עוצמת הכמיהה הזו היא באמת מעל ומעבר לכל ביטוי מוחשי-גשמי שיש בעולם. כאן נמצא השורש של איסור עבודה זרה: אוי ואבוי, אומרת התורה, אם את הכמיהות הגבוהות והנכספות ביותר שיש בלב אנוש, נמיר ונגשים בתבנית חומר, כאילו לומר "הנה, זהו, זו הכמיהה עצמה. הנה האדם בכליל הדרו ניצב לפניך". איזו טעות. איזה חילול נורא לעומק הכמיהה האנושית. ברגע הזה לקחנו את מרחבי האין-קץ של החלום והבקשה, והכנסנו אותם לתוך פחית, ועליו תלינו שלט: 'זה אני', 'כך נראים כיסופיו של אדם' ואפילו 'כך נראה א-לקים'. על אלה ועל כיוצא באלה אומרת התורה "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה'".
***
אז למה אנו מתפתים? מה יש במקסם-השווא הזה שמצליח ללכוד כה רבים? ייתכנו תשובות שונות. אבל נראה שיש כאן נקודה בסיסית: יותר פשוט לתת אמון, לבטוח ולהאדיר משהו ממשי מאשר לתת אמון, לבטוח ולהאדיר משהו מופשט. מופשט לא משום שאיננו קיים- להיפך- מופשט משום שאין גבול לגודל, לעוצמה, ליופי, לאמת, לטוב ולחיים. פשוט אין כלי מטריאליסטי שיכול להחזיק את כל זה, זה פשוט ליגה אחת (לפחות) מעל ומעבר…
ועדיין, המוחשי אמין יותר. כך נראה. בוודאי קל יותר להתרשם ממנו, ולאחוז בו. ובבא הרגע, שבו אדם נדרש לבסס את כל מאווייו על סלע איתן ויציב, לא קשה להבין איך הבחירה הרציונאלית ביותר תהיה להמר על הסוס הזה, או יותר נכון- על עגל הזהב הזה- ועליו להשקיע את כל ההון.
גם היום- רבים עגלי הזהב שהאנושות רוקדת סביבם. ועל הכמיהות העמוקות שמניעות את הריקוד הזה, כבר דיברנו. על מנת להיחלץ מהסגידה להבל ומהריקוד סביב הזהב הנוצץ- אנו קרואים לבסס מחדש את האמון בעולם הפנימי. במרחב המקודש הזה נמצאים האמת, האושר והחיים. כמה ראוי לכבד את המרחב הזה- שאוצר בתוכו את פיסת הא-לקות שגנוזה בנו, צלם הא-לקים שהוא המקור והתשתית לכל הרצון הטוב שלנו, השורש לדחף החי לפעול לתיקון החיים והעולם. כמה שכל אלו ועוד הם נעלים לאינסוף מעגל זהב, או מכל אובייקט אחר. כמה שכל זה נגיש וזמין לנו, במרחק של הטיית אוזן לקולות הפנימיים שעולים ודופקים על ליבנו, וכלשון הרב קוק זצ"ל: "כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, הרינו מקשיבים, כמו מלאך ה' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו, למען יופיע אלינו בכליל הדרו".
עגל-זהב מייצג א-לקים חומרי ומוחצן. התיקון לכך הוא בניינו של אמון ופיתוח קשב לקול המיית הנשמה שצפה ועולה מהנוכחות של א-לקים חיים עמוק בפנימיותנו. ובעוד שסופו של הריקוד סביב עגל-זהב להוביל לאבדון, מבטיח הנביא: "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו- ותחי נפשכם".
