ללא ספק, אחד המשחקים האהובים על ילדים הוא "שוטרים וגנבים". יש שם אקשן, יש טובים ורעים ובעיקר יש לגיטימציה לגנב לנסות לגנוב עוגיות או שוקולדים מהמקפיא. השאלה המעניינת, בעיני, היא: מה התפקיד המועדף? כולנו מכירים שמשחק ילדים מתחיל בחלוקת תפקידים- "אני האמא!" תועבת הילדה הגדולה בדרך כלל, "אני הרופא" קובע הילד הגדול עובדה לאחותו הקטנה, כמו שיקבע נחרצות שהוא "המפקד" כשהוא ישחק עם חבריו הבנים.
מה דעתכם? ילדים מעדיפים להיות השוטרים, ולשחק בתפקיד עושה-הצדק, או שדווקא יש משהו בתפקיד הגנב, בפורץ החוק והיוצא מהתלם, שיותר מושך את לב הילדים….?
בעוד שב"שוטרים וגנבים" שאלת התפקיד המועדף פתוחה, בכדורגל ברור מאוד שיש תפקיד שרוב הילדים מעדיפים לחמוק ממנו: השוער. השוער עומד בשער, צופה במשחק המתנהל למול עיניו, וברוב הזמן הוא לא חלק מההתרחשות. רק ברגעי דרמה בודדים- שבהם הוא מצליח להציל את הקבוצה שלו מהתקפה, או שהוא מגיח באופן מפתיע להתקפה על היריב (כמיטב מסורת השוערים, למי שבקי בתחום..)- כולם נזכרים בקיומו, והוא נהיה לגיבור.
לעמוד בשער כנראה אף פעם לא יהיה כיף. כשהילד יגדל ויתגייס לצבא, שוב יעמידו אותו בשער, שוב כדי לשמור. שוב הוא לא יהיה חלק מההתרחשות בבסיס וגם לא ממה שקורה מחוצה לו. אך בדומה לכדורגל, מה לעשות, חייבים שוער בשער, בלי זה אי אפשר להתנהל, אחרת אנחנו חשופים בעורף לכל תנועה, שברגע אחד- יכולה להכריע את כל המשחק…
***
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". בעולם הפרשנות החסידית נטו לפרש את הפסוק הזה כקריאה אל האדם עצמו: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". כלומר, לכל אחד מאתנו יש שערים, פתחים שדרכם אנו נפגשים עם המציאות הסובבת אותנו. אלו הם חמשת החושים שלנו- ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש- שדרכם אנו פוגשים את המציאות.
ה"שערים" שלנו מעצבים את האופן בו נפגוש את המציאות, בזכותם אנו יכולים "לטעום" את מטעמי החיים הרבים והשונים, ולחוות את עושרם ויופיים. המפגש החושי עם החיים יכול להביא לרוממות, כאשר החוויה החושית מהווה במה ובסיס למפגש עם הטוב והנועם הא-לקי שחולל אותה ונמצא בעומקה. מסיבה זו התורה מייחדת זמנים ומקומות בהם הנאות החיים מתעלות לגדר מצווה, כאשר העונג החושי עושה טרנספורמציה לעונג רוחני, "והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך" (תהלים).
אולם ישנה אופציה נוספת, שלרוב היא גם הזמינה יותר. באופציה זו, המפגש עם החיים דרך השערים החושיים שלי עשוי להטעות אותי להאמין שהאופן (הסובייקטיבי) שבה אני חווה את חיי- הם הם חיים (האובייקטיביים) עצמם. טעות בסיסית זו עלולה להתבטא בשתי רמות: ברמה הנמוכה- עושר החיים ומטעמיו עשוי להביא לאנכיות. אני במרכז, והעולם והחיים הם בעצם- מבחינתי- פוטנציאל למיצוי התועלת האישית, לקידום אישי ולמילוי סיפוקים ותשוקות. ברמה הגבוהה- אדם עלול לפתח מעין אטימות כלפי החיים. שככל שיעמיק לשקוע בעצמו, כל מה שנמצא מחוץ לחשיבה האישית שלו על החיים, הולך ומתרחק ממנו. בסופו של תהליך זה, אדם יראה את עצמו ואת העולם שסביבו כשתי מציאויות נפרדות, וחולות האפטיה, אטימות הלב ואטימות תפיסתית, הגאווה והכבוד אוחזות בו.
למול סכנות אלו, באים גדולי החסידות ומורים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך!". שים לב להציב שוער בשער, הן ברמת התשוקות הארציות, והן ברמה הגבוהה- במחשבה ובתפיסה. שים לב שלא התנתקת, שלא שקעת בתוך השערים של עצמך. באופן הזה נוכל להיות בטוחים שאנו עושים "משפט צדק" עם עצמנו, ושהשיפוט העצמי שלנו יהיה כנה, טהור ונטול משקעים.למרות היופי והחן שבזווית חסידית זו- צריך לומר שזה רחוק מלהיות פשט הפסוק. הפרשה עוסקת בחובת בניית מערכת משפט עירונית, שבטית ולאומית. ללא משקפיים של חסידות, השער הוא שער העיר, שוטר הוא זה שנותן דו"ח, והשופט הוא זה ש-בתקווה- עושה צדק חברתי.
ובכלל, פרשת שופטים היא הפרשה הכי ממלכתית בתורה, מפורטים בה דיני המוסדות הלאומיים שלנו: מלבד השופטים והשוטרים נפגוש בפרשה גם את המלך, את הלוי (כמשמש בקודש בשליחות לאומית), את דיני הצבא והמלחמה ולבסוף את הערכאה המשפטית הגבוהה מכולם- הסנהדרין. כל אלו נכסים לאומיים שהתורה מצווה על כינונם, ועליהם הפוקוס בפרשתנו. ומדוע? נאומו של משה רבנו (ספר דברים כולו) ניתן לציבור שהולך לכונן חיי חברה ומדינה, לבנות ארץ וממלכה, ולכן התורה מרחיבה לפרט כיצד נראה מרחב החיים הממלכתי-לאומי שלנו כאן בארץ.
***
אוטוטו אנו מסיימים שבוע ראשון בחודש אלול. בימים אלו, בהם קול השופר החל להישמע, ולהניע את גלגלי התשובה, אפשר להכליל ולומר: השאיפה המצויה של יהודי טוב היא להיות אדם כשר וטוב. זו אמת לאמתה, שתעסיק אותנו בע"ה כנראה עד 120. ועדיין צריך לומר, שהשאיפה הזו היא רק ההתחלה…
השבוע ציינו את יום פטירתו של מורנו הגדול, הרב קוק זצ"ל. ללא ספק, האופק שראה הרב קוק היה רחב לאינסוף יותר, אופק שלפי דבריו ממש לא התחיל במשנתו. כך מתאר הרב (למהלך האידיאות, ב): "בראשית מטעו של העם הזה- כלומר, בימי אברהם אבינו- נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". כלומר, מDay One המגמה היא לא אנשים כשרים אלא- לבנות עם.
הרב מסביר את הרקע לשאיפה זו: "זוהי השאיפה- שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה- להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא, של צרות רוחניות וחומריות, ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה הא-לקית, ולהצליח בזה את כל האדם כלו".
הצלת האנושות כולה, על ידי תיקון מוסרי-חברתי, ומפגש מתוקן עם החיים הא-לקיים. אלו היעדים, לא פחות. אמנם כדי לתקן את העולם כולו מן המסד ועד לטפחות, צריך להיות שותף מלא ופעיל בכל המתרחש בו. וזה מתאפשר דווקא כשאתה לא יהודי בודד וכשר, אלא דווקא כשאתה מדינה וממלכה, כפי שמסביר הרב בהמשך דבריו:
"למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה הא-לקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה".
דעתו של הרב לא מתיישבת גם כאן, והוא מסיים בגילוי המחשבה המסתתרת מאחורי שאיפה נפלאה זו: "למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה הא-לקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני, עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות- מן רום האינטליגנציה עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם".
***
בחודש אלול אנו עסוקים בהצבת השומרים שלנו בשערים הפרטיים שלנו. בעשורים האחרונים סיבבה ההשגחה העליונה שמיד עם הכניסה למסע התשובה- מסע שכולו חזרה הביתה, להיות עצמנו, לשוב להיות נאמנים לקול הפנימי שעולה מתהומות נשמתנו- אנו נפגשים עם דמותו המופתית של הרב קוק. בעיני, מפגש זה בא לדייק את כל המסע. כביכול, הרב בא אלינו ואומר לנו: מצוין, תמשיכו להציב שופטים ושוטרים בשערים, אבל אל תסתפקו בזה: זכרו מה היעד הסופי והמקורי- להיות אומה, מדינה וממלכה, שהמוסדות, המערכות, הרשויות והשלטונות שלה קורנים, מפיצים אור של אמת, של טוב ושל חיים.
