מסופר[1] על שני חכמים שהלכו בדרך. הלכו ושוחחו להם על עניינים שברומו של עולם, ונהנו מהאוויר הצח. לפתע האוויר נעשה שחור ורועש- ענן של זבובים היתמר מעליהם וניחוח מעורר גועל מילא את המקום. עוד כמה פסיעות במעלה השביל גילה להם את מקור העניין: פגר שועל שכב לצד השביל לא רחוק מהם.
"איזה סירחון!" נזעק אחד החכמים למראה המחזה, ברגש מעורב של גועל וצער, והסיט את מבטו לעבר פני חברו.
"תראה, השיניים שלו לבנות", השיב השני בפשטות, מבלי שהחיוך הנינוח ירד משפתיו.
***
הסיפור הזה הוא משל נפלא לחיים. כמה פעמים יוצא לנו להלך בדרכנו על שביל החיים, ומבלי שמישהו אותת לנו- פתאום איזו נבלה סרוחה מחכה לנו מעבר לסיבוב: פיטורין, סכסוך עם השכנים או אפילו סתם- איזה זבוב טורדני בדמות דו"ח תנועה נוחת לנו באמצע הדרך. כנראה שזה חלק מהחיים: הטבע מלא בחיות שכל אחת מהן עלולה יום אחד להיהפך למפגע סביבתי לא-נעים, זו עובדת חיים. כך גם חיינו מלאים באופציות של שיבוש וטרדות. אין טעם להתווכח עם החיים. השאלה הגדולה שרצוי שתעסיק אותנו היא: איך נגיב, כשנפגש באותו נבלה סרוחה?
"איזה סירחון!", זו התגובה הטבעית, המתבקשת. יש בזה אמת. אולם השאלה בחיים היא לא רק "מה האמת", אלא מה עושה לנו המחשבה הזו? נניח שהנבלה מפיצה ריח לא-משהו, ובנמשל לחיינו- דו"ח התנועה שחטפנו הוא באמת בלתי מוצדק. זו האמת. אבל עכשיו נשאל את עצמנו: מה עושה לנו המחשבה הזו, איך אנו מגיבים אליה?
כאן בא היופי הגדול של תשובת החכם השני: "תראה, השיניים שלו לבנות". אין לו כוונה להתווכח עם ידידו, ולא עם העובדה שהציג. אכן, יש סירחון. אבל העין שלי תופסת משהו אחר, אומר השני במסר סמוי לחברו. אני בוחר במה למקד את המבט, ואני רואה שיניים לבנות. זאת אומרת, המציאות האובייקטיבית מציגה בפני השניים שני דברים שונים, בעת ובעונה אחת. אולם המבט השונה על המציאות גורם לכך שבאמת כל אחד חווה חוויה שונה מחברו.
***
מה יוצר את השוני? מה מביא את הראשון לקלוט סירחון, ואת השני לראות לבן, ניקיון ואסתטיקה? נראה שכדי לענות על כך צריך להעמיק צעד אחד פנימה: מבט מסוים על המציאות- נובע מתפיסת עולם על המציאות. לכל אדם תפיסות שונות על החיים, שמייצרות לו מעין "מפת עולם", שעל פיה הוא חושב, רואה ובוחן את מאורעות החיים, וממנה נובעת הפרשנות והפוקוס לכל דבר שיתרחש בהם.
חז"ל זיהו את העיקרון הזה כגורם הראשי המבחין בין דרכו וחייו של בלעם הרשע לבין זו של אברהם אבינו וכל ישראל צאצאיו. המשנה בפרקי אבות (ה, יט) קובעת: "כל מי שיש בידו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה- מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". הסממן המאבחן הראשון הוא העין, המבט. אין כוונתם של חכמים לומר שתלמידי אברהם אבינו אינם רואים את המציאות שרואים ממשיכי דרכו של בלעם. שוב, עובדות החיים הן עובדות, ועמן איננו מתווכחים. ההבדל הוא ביחס, במיקוד, על מה העין שלך בוחרת להתעכב, ומה היא מעבירה הלאה כאילו לא ראתה?
לתלמידי בלעם היה מורה מעולה בהקשר הזה. אם נקרא את הפרשה בזווית הזו, נגלה שבלעם התמחה בהתמקדות ברע ובשלילי. מראש, כשבלק מלך מואב שולח את המשלחת הראשונה לזמן את בלעם, הוא מספר לנו על כשרונו הגדול, שבסיבתה הוא מזומן אליו: "כי ידעתי את אשר תברך- מבורך, ואשר תאור- יואר" (במדבר כב, ו). מניין נובע כשרון קטלני זה?
התשובה מתבררת לאורך הפרשה: בלעם יוצא לדרך והוא לא רואה את המלאך הניצב לפניו עם חרב שלופה ביד. האתון, לעומת בלעם, רואה את הסכנה ונוטה מהדרך. בלעם שלא רואה, וממילא לא מבין, מגיב בכעס ותסכול ומכה את האתון. וזו רק ההתחלה: אחרי קבלת פנים מכובדת, בלק לוקח את בלעם לסבב תצפיות על מחנה ישראל, כאשר כל פעם הוא מנסה לתפוס זווית אחרת: "אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה, וקבנו (קלל) לי משם". הקצה, השוליים, בזה נתמקד, אומר לעצמו בלעם. במרכז המחנה עומד המשכן בכל יופיו והדרו, אבל את זה העין של בלעם מפספסת לגמרי.
כאמור, העיקרון הזה ממשיך להופיע גם בהמשך מסע הקללות של בלעם. אפשר לומר שיש כאן רצף: מיקוד המבט בשוליים, ראייה חלקית של המציאות, שמביאה זעם וקללה על החיים. התורה עצמה חותמת את הנקודה הזו בכך שמגלים לנו שבלעם היה "שתום-עין", כלומר בעל כושר ראיה בעין אחת בלבד. נראה שהעניין הוא, שלא הייתה לו יכולת לראות עומק, הכל חד- ממדי, ובצירוף התפיסה השלילית שלו על החיים, קנה לעצמו שם כמקלל סדרתי.
תפיסת עולם זו היא המזינה את המבט השלילי, ואת הקללה שנובעת ממנה. כל זאת בניגוד מוחלט לאברהם, שמלמד את כל ההולכים בדרכו את ההיפך הגמור: מיקוד בטוב, גיבוש תפיסת עולם חיובית מתוך הכרה ואמונה בעומק הטוב שטמון באדם ובחיים כולם. ממילא, מכאן באה גם היכולת שהקב"ה חנן את אברהם לברך, את ילדיו ואת העולם כולו, "והיה ברכה, ונברכו בך כל משפחות האדמה".
***
מה נוכל לקחת מהפרשה הזו?
- איננו מתווכחים עם המציאות. שאלת החיים היא איך אנו בוחרים להגיב אליה.
- השאלה היא לא מה האמת, אלא מה המחשבה הזו גורמת לי? לפעמים אנו יכולים להיתפס לחלק מן התמונה, ולחשוב שגרעין האמת שיש בה הוא חזות הכל. תופעה זו יכולה להיות כמו החכם שנזעק "איזו סירחון". גם הוא צדק, אבל השאלה מה זה נתן לו? עלינו להיות מודעים לכך שלא פחות ממה שאנו רוצים להיאחז באמת- אנו רוצים להיות בבקרה מתמדת: מה המחשבה הזו גורמת לי, איך אני מגיב כשאני מאמין לה? אם כשאנו מאמינים למחשבה, אף אם היא נכונה- אנו נלחצים, כעוסים או מתוחים- שווה לנו להרפות ממנה ולבחון מחשבה חלופית, לא פחות אמתית, שתאפשר לנו להיות בשלום עם המצאיות.
- 3. "עין טובה או עין רעה". המבט שלנו על החיים נובע מתפיסת העולם שלנו. אם אנו רואים שאנו מתמקדים בשלילי ובחושך- עלינו להבין שאין זה מקרה. מאחורי כל מבט כזה מסתתרת תפיסה מסוימת. ככל שנחקור את התפיסה שעומדת בבסיס הפרשנות והפוקוס שאנו מעניקים לחיים- כך נוכל לקבל שליטה על "מפת העולם" שלנו.
- "תראה, השיניים לבנות!". אנו בעלי יכולת בחירה במה למקד את המבט שלנו. ככל שנתמקד בטוב ובאור, נתרגל לזהות אותם יותר, עד שההזדהות עם האור והטוב- שבאדם ובעולם- יעשה לנו לטבע. כך, בלי מאמץ, נוכל לסלול לעצמנו דרך לחיים של מאור פנים.
- 5. "טוב עין הוא יברך" (תהלים). העולם צמא לטובי-עין. זוהי חלק מהמורשת המפוארת שזכינו לרשת מאברהם אבינו- לראות את הטוב, להאמין בו ולהתמקד בו. ניתן לומר שזו יחסית מיומנות נדירה בעולם. מי שכבר זוכה ביכולת הזו- מוזמן לנצל אותה לברך את זולתו ואת סביבתו, שיזכו גם הם להאמין, לראות ולחוות את הטוב שטמון בעומק החיים.
[1] רבנו בחיי בן רבי יוסף אבן פקודה- ספר חובות הלבבות, שער הכניעה, פרק ו', המנהג הרביעי. ר' בחיי היה מגדולי ישראל בספרד, חי בסרגוסה שבספרד המוסלמית סביב שנת ד' אלפים תת"ך (1060).
