אנחנו חיים בעולם מרובה מלל. נאמר את האמת- הרבה ממנו מיותר או לפחות מוגזם. בין אם מדובר בפרסומות, בתכנים אינטרנטיים או אפילו הרצאות, לרוב- היה אפשר לומר את אותה האמירה בהרבה פחות זמן ומילים.
שמעתי פעם דוגמא שממחישה את הנקודה הזו. דמיינו חנות דגים קלאסית ברחוב העיר או בשוק. לא מופרך לדמיין את השלט שמתנוסס מעל החנות, שמן הסתם מכריז ואומר: "כאן מוכרים דגים טריים". ניקח שניה להתבונן במרכיבי המשפט התמים הזה. מה נגלה?
"כאן"- ברור, איפה עוד? לא חשבנו שהשלט שמעל החנות יספר לנו על מכירת דגים במקום אחר.. "מוכרים"- מן הסתם, לא באמת ציפינו שבעל החנות ייבא לכאן דגים ואח"כ יחלק הכל חינם על חשבונו… "דגים"- טוב, זה כבר ממש עלבון לאינטליגנציה: ריח הדגים נישא למרחק ק"מ משם! "טריים"- זה כבר מוגזם! מישהו שיווה בנפשו שחנות שמכבדת את עצמה תמכור דגים לא טריים?!
נשמע מגוחך? לדעתי הרבה מהשיח והשפה שלנו- של התרבות הכללית- היא כזו. כולנו, או לפחות רובנו, לפחות חלק מהזמן, מכריזים ואומרים "כאן מוכרים דגים טריים….".
***
שלא כמו הרגלי הלשון שלנו, לשון התורה בתחילת פרשת ראה אומרת בדיוק (ספר דברים יד, יא):
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה
בדומה לשלט שמתנוסס מעל חנות הדגים- נתבונן במרכיבי הפסוק, נראה שכל מילה כאן היא אוצר שלא נרצה לוותר עליו, ונסכם בכמה עצות פרקטיות.
רְאֵה. הכל מתחיל במבט על החיים. אפשר להיות בפסגת החיים, לפי כל המדדים המקובלים בחברה- בריאות וכושר, זוגיות ומשפחה משגשגים, הצלחה מקצועית, ואפילו לזכות להתפתחות רוחנית משמעותית- ועדיין לא לזכות לחוש וליהנות מכל היופי הזה. כי אני לא מספיק בכושר, ולא עמדתי בסטנדרטים שהצבתי לעצמי בתחום הזוגיות, לא כל הילדים שלי זכו בפרס ישראל והמקצוע שלי- אפילו לא נסחר בבורסה, אז ממה יש להתלהב…? וחיי הרוח שלי- בעיני הם יותר נסיגה מאשר התפתחות…
אפשר. אפשר להיות עטוף בברכה ולראות קללה. ולכן המילה הבאה בפסוק:
אָנֹכִי. משה רבנו, אבי המחנכים בישראל, מודע לכך, ולפני הסתלקותו מניח את הדברים על השולחן. "הכל תלוי במבט שלכם"- אולי אפילו יותר ממידת השפע שתזכו לקבל מאת ה'- "ואת זה אני רוצה שתשמעו ממני", מכריז אדון הנביאים. ר' חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים" הקדוש, מסביר שדווקא "אנכי", דווקא אני- משה, שגדל באמון המלוכה של האימפריה העשירה והמתקדמת ביותר באותה עת, שהכיר את כל מנעמי העולם בזמן שאחיו היהודים נשאו בסבל ובעוני במצרים, ומצד שני- אני, שזכיתי להתרומם להתפתחות ולקומה רוחנית שאין ולא היה כמוה- אנכי הוא זה שאומר לכם: הכל עניין של מבט. ועם זאת נמשיך למילה הבאה:
נֹתֵן. הרבה פעמים אנו באים בטענות- להורים, למחנכים, למדינה או לה' יתברך- "לא נתתם לנו": לא נתתם לנו פלסמה, לא נתתם לנו כלים פיננסיים, לא נתתם לנו שלום, ועוד. אל מול הטענה הזו, משה קובע בבירור: העניין הזה נתון בידכם.
פעם ניסיתי לעשות חשבון כמה מהחיים נתונים בידיים שלי. הרי- באיזה דור להיוולד, לאיזו אומה, באיזו משפחה, איזה מספר בין האחים אהיה, אילו תכונות גנטיות יהיו לי, איפה לגדול, כיצד להתחנך- כל אלו היו לחלוטין לא בבחירתי. ואם נאמר את האמת, הנתונים הללו קובעים לי כנראה כ-98% מהחיים. מה נשאר לי לבחור? איפה לגור? מה ללמוד? נו, באמת… כאן משה רבנו מפריך את החשבון המחוכם שלי. המבט, ההסתכלות על החיים, התודעה בה אתה בוחר לחיות, הם אולי 2% מסך ההשפעה שיהיו על חיי, אבל אחוזים בודדים אלו הם 100% בידי. הקב"ה נותן לי את הבחירה הזו, בנתינה מתמשכת, יום יום מחדש. וזו מתנה שאין כמוה, שיכולה לצבוע את כל התמונה בגוון שאני בוחר לתת לה…
לִפְנֵיכֶם. כבר היה מקום לטוען לטעון "רעיון יפה, אבל זה לעשירון העליון. לי יש את העניינים שלי, ותאמינו לי- אצלי זה לא עניין של מבט. אצלי זה אובייקטיבי". וכך כל אדם יוכל להחליט שהוא החריג, שבשורתו של משה רבנו לא חלה עליו, ולהצדיק את עצמו בעיניו בטענות שונות. מכאן צומחת חיוניותה של המילה הרביעית בפסוק: "לִפְנֵיכֶם"- נאומו של משה רבנו לא ניתן לאליטות הרוחניות ולא לבעלי ההון. המסר הזה נשלח לנשים, לגמלאים, למתבגרים, לבוגרים ולצעירים שבקהל. כי החוק, שקובע שחוויות חיי הם תוצר של האופן שאני בוחר לפרש את המתרחש עלי, חל על כולנו בשווה.
הַיּוֹם. לפעמים נדמה שלא הכל תלוי במבט- אלא בגיל. "היה שלב בחיים שהייתי יכול להאמין לדברים האלה", או "כשאהיה בגיל x" או "כשתהיה לי ההכשרה הזו או האחרת"- אז אוכל לאמץ את העצה הנפלאה של משה רבנו, ולהאמין שחיי תלויים בי ובמבט שלי. לא! "היום". אולי אתמול לא הכרתי בזה, ואולי מחר לא אהיה שם באותה מידה. אבל היסוד נשאר. התורה מצווה אותנו לחדש מדי יום את יסוד האמונה, ובמובן מסוים- לחדש את הברית עם ה' יתברך, עם החיים ועם הטוב ועם האמת- באמצעות מצוות קריאת שמע. בדומה לכך כאן אנו מתבשרים שמתחדשת לנו הזכות להכיר ביכולת ההשפעה המכריעה שיש לנו על החיים, באמצעות הגישה שלנו כלפיהם. האם היום הזה, שהתעוררתי אליו הבוקר- הוא רשימת מטלות, רצף של עומסים ומחויבויות או שפע של חיים, שחידה א-לקית טמונה בהם, וקסם של התחדשות מסוך בכל פינה שלהם…?
בְּרָכָה וּקְלָלָה. כאן יש הפתעה. פשוט לנו להזדהות עם הברכה הא-לקית שבחיים. אבל כאן משה מניח את האמת הפשוטה בפנינו: יש אופציית קללה. אם תמקד את העדשה שלך שם, אתה תמצא שיש מה לצלם. תמצא מה לבקר, תמצא סיבה להתייאש, ותהיה הצדקה להסיק שכל העסק נגוע במעין קללת-חיים. הספרים הקדושים, ובעיקר ר' משה חיים לוצאטו, מאריך בכתביו להסביר שאכן, הקב"ה ברא מציאות- או לפחות אפשרות- של רע. אבל הבחירה בידך: מה תופס את תשומת הלב. וגם אם אין ברירה, אנו מחויבים להתמודד עם הרע והמעוות כדי לעשות את חלקנו בתיקון העולם- האם זה מחייב אותנו לבנות תודעת חיים שרואה, שומעת וחווה קללה?
לסיכום:
- המבט על החיים, הגישה שלנו למה שיש ולמה שמתרחש וההחלטה איך אני בוחר לחוות את מה שעובר עלי- הם בידי ולא ביד אחר.
- זוהי בשורה גדולה, שראוי לקבל לא מאחר מאשר משה רבנו, שהכיר את כל הטוב המטריאליסטי והרוחני שבחיים, וממקום זה מושיט לנו את ידיעת הזהב: החיים הם לא עניין של נכסים, החיים הם עניין של גישה. השפע קיים- בחיים, בסביבה, ומעל הכל, בך, בנו, בכל אחד ואחת- רק תאמין בו, תכיר בקיומו, ואז תראה אותו.
- יכולת השליטה והבחירה שלנו על הגישה לחיים היא בגדר מתנה, שאמנם נראית זעירה ואפילו זניחה, "פסיכולוגיה בגרוש", אבל מי שטעם, מכיר- שבהרבה מובנים, סוד האושר בחיים, טמון בה.
- איננו מתבקשים להתעלם מהקללה. היא אופציה, היא מונחת שם, בפינות החשוכות של החיים. אולם גם אם החובה המוסרית שלנו כלפי הטיפול ברע ובמעוות מצריך אותנו לעמוד מולו ולהתמודד עמו- עוד נותר בידינו החופש לקבוע בנפשנו תודעת חיים של טוב וברכה.
- מפרשה זו אנו יוצאים מצוידים במתנה רבת עוצמה: התובנה שבאמת אנו עצמאיים, החירות שלנו תלויה בתודעה, והתודעה שלנו- לעולם בידינו היא. שבת שלום!
