האהבה שהקב"ה אוהב אותנו- היא אהבה נצחית, כמו שאומר הנביא "אַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ", וכמו שאנו אומרים פעמיים בכל יום בברכה שלפני קריאת שמע- "אהבת עולם אהבתנו ה' א-לקינו". זהו קשר שמעבר למקום ומעבר לזמן, אין לו סוף ואין לו ערך או צורה למדידה. ועדיין, האהבה העצומה הזו מתבטאת, אולי בעיקר, בדברים קטנים ויומיומיים, שבמבט פשוט נראים חסרי ערך ונטולי קסם.
אחד התיאורים המפורסמים ביותר לתמונת המציאות האידיאלית לקשר שבין עם ישראל לקב"ה מופיע אצלנו בפרשה, ומפתיע לגלות כמה שהתיאור שגרתי: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". במילים פשוטות: "אם הקשר יגיע לשיאו והכל יהיה טוב- נוכל לעשות קניות ויהיה מה לאכול". גשם ויבול חקלאי, ואוכל לבעלי החיים. זה האופק הוורוד שהתורה מציעה לנו? זו תכליתה של אהבה??
***
שמעתי פעם מאחד ממלמדי את האמירה הבאה: לפני החתונה- החתן בא לבית של כלתו ומביא פרחים. אחרי החתונה- כשהוא חוזר הביתה הוא מביא לחם וירקות. אם לפני החתונה במקום פרחים הוא יביא לחם וירקות- יביטו עליו כתמהוני. ואם אחרי החתונה, במקום להביא אוכל הביתה, יביא פרחים- גם כן ייחשב כתמהוני. למה? מה ההבדל?
לפני החתונה- הקשר עוד בהתהוות ראשונית, עוד לא נכרתה הברית. בזמן הזה האהבה יכולה להתבטא בפרחים יפים, במחוות יפות. אבל זה עדיין לא החיים עצמם. אחרי החתונה, כשהזוג כבר בא בברית של חיים משותפים- לאהבה יש דרך אחרת להתבטא. עכשיו, כשהקשר קיבל מיסוד ומסגרת ויש ברית, הוא כבר כולל את כל החיים. איך נוכל לבטא עכשיו את האהבה הזו? אפשרי בכלל להעניק ביטוי למשהו שנוגע בכל מישורי החיים, וטעון במטענים רגשיים עמוקים?
התשובה פשוטה: כן, באמצעות מעשים קטנים. להביא אוכל הביתה, לסדר את הבית, לדאוג שהקפה יצא בדיוק כמו שאשתי אוהבת, לקחת את הילדים לגן שעשועים כדי לאפשר כמה דקות של רגיעה ואיפוס. להוריד את הפח, לשטוף את הכלים ולטפל בחשבונות "כדי להוריד את זה ממך". ועוד אינספור מעשים יומיומיים.
נשמע בנאלי? לא מרשים? ד"ר ג'ון גוטמן, החוקר הנחשב בעולם בתחום הזוגיות, מגלה במחקריו שמעשים כאלו הם למעשה "מבטאים", "מבטאי אהבה". כל פעולה כזו בונה, מאפשרת, משפרת ומיטיבה את הסיפור הגדול- את החיים שלנו ביחד, את ההיכל המקודש שבתוכו נרקמת רקמת-חיים שקושרת אותנו אחד לשני בעוד ועוד נימים. כל נימה כשלעצמה היא דקיקה ונראית כחסרת חשיבות. אבל מכולם יחד הולכים ונוצרים חוטים וחבלים, מה שקרוי "עבותות אהבה", חבלים חזקים שבנויים מאינספור נימים קטנים. וכבוגר של חיל הים אני יכול להעיד, שהחבל החזק ביותר, מהסוג שיכול להחזיק ספינה גם בים סוער, הוא בעצם אוסף של המוני-המונים של נימים דקים, שבאו יחד לכדי חבל אחד גדול…
***
הקץ' הוא- היכולת לזהות את זה- ככזה. 800 מ"מ גשם יכולים לרדת בישראל בחורף. אבל השאלה היא האם נראה את זה כברכה, כביטוי ממשי לעומק האהבה של ה' אלינו, אהבת-נצח שמעולם ועד עולם, שדווקא בגלל ההיקף הבלתי נתפס שלה- היא באה לידי ביטוי במבטאים קטנים, בטיפות גשם…? כנ"ל בזוגיות- האם לעובדה שהפח מרוקן והחשבונות משולמים יש קשר לאינטימיות הזוגית שלנו, או שלא? האם אני רואה את הארוחה הפשוטה, של אמצע-שבוע, כמבטא צנוע של אהבה שעמוקה ממילים?
ההבדל דק. אבל התוצאות מרחיקות לכת. אם נתחיל לאסוף את טיפות הגשם, נוכל למלא מאגרים עצומים, של תחושת קרבה ושייכות לא פחות מאשר מים. וככל שנלמד את עצמנו להתרגל להכיר בכל מבטאי היום יום כהפקדה בבנק-האהבה-המשותף שלנו, אנחנו הולכים וצוברים הון גדול…
ומה המשימה?
- ערכו רשימה של מבטאי-אהבה-יומיומיים ששמתם לב אליהן בשבוע האחרון.
המלצה שלי: כל אחד מבני הזוג לערוך רשימה בנפרד.
- בשלב הראשון- רק שימו לב בעצמכם, ורשמו את המחווה. כעבור שבוע, מצאו את הזמן המתאים ושתפו אחד את השני במחוות שאספתם במהלך השבוע, והודו אחד לשני על כך.
- המשיכו כך במשך שבוע נוסף. החזקים באמת- יחזיקו גם חודש.
המלצה נוספת: מספרו כל מחווה ומחווה.
- כעבור זמן-מה, הציגו לעצמכם את רשימת המחוות הזוגיות שלכם, ותלו במקום מרכזי בבית. אופציה נוספת היא להפוך את הרשימה לצג הפלאפון שלכם.
- הביטו ברשימה בהנאה ותרגישו עשירים, כמי שנהנה להביט בחשבון הבנק שלו, ותראו מול עיניכם את עבותות האהבה שלכם הולכים ונקשרים.
כי אהבה גדולה- באה לידי ביטוי במעשים קטנים.
